עשרה ימים ברֶה

מה יש בהן, בחופשות, שמקרב אותנו אל עצמנו? מה יש באקזוטי, בשמש הזרה, שמאיר ומעיר בנו את החלק הפנימי, הקמאי, את הרצון הנקי? מה יש בהסרת השעון מפרק היד שמוחק את עיוורון הצבעים שדרכו אנו מתבוננים ביומיום, שמרפה את שרירי העורף ומאפשר לנו לסובב את ראשינו ימינה ושמאלה? ברגע שסרחיו ביסיו לוקח את גיבוריו – גבר ואישה – לחופשה משחררת באתר נופש על חופו של אי בעמוד הראשון, אנו יודעים שמשהו עומד להתרחש: מה שקורה הוא שברגע שקרלוס, בן הזוג, מעורר את תחושותיו הפנימיות והקמאיות, ומתבונן בכנות על רגשותיו ועל חייו, הוא מגלה שהוא לא אוהב את זוגתו. אלא שהגילוי מגיע יממה אחת בלבד לאחר החתונה, דקה לפני שקופצים למים של חיי היום-יום. הפתיחה, הלא פחות ממושלמת, של "עשרה ימים ברה", היא המבוא למעדן ספרותי של ממש, המושרש עמוק בתוך תיאורי הנופש של החיים העכשוויים. בכורה עולמית ליצירה טרייה, שנראית כאילו נכתבה במקור בעברית. ציטוט פרונט: כשהסוריאליסטי מתחפש לריאליזם מושלם. ביסיו מחייב את הקורא להפסיק לשקר לעצמו" גיא פינקלשטיין, סופרת ציטוטי גב: "אף אחד לא גורם לטקסט לזרום בטבעיות ממילה למילה כמו ביסיו" יוחאי ג'רפי, בלוגר "ביסיו לא מנסה להראות כמה הוא טוב: הוא פשוט טוב" אירה יושפה, מורה לעברית "ביסיו לא משאיר אופציה לנשימה סדורה. מהרגע הראשון הטקסטים שלו מובילים את הקורא למסלול שכולו תמהיל של תשוקה וזעם ופורקן וקלסטרופוביה שנסגרת עליו לאט. כי ביסיו מצליח למכר את הקורא לארבעת הקירות המתעתעים האלה, ולהוציא ממנו הזדהות מוחלטת עם המקום שבו הטירוף מקבל אומץ. לביסיו יש את האומץ." איילת מוהר, עורכת