סיפור חיה של גבריאלה חיה יפה ז"ל
לעילוי נשמתה הוקמה הקרן גבריאלה לעידוד הקריאה בישראל!
אני מקווה שתקראו את תמצית חייה, תגלו ניצוצות מאישיותה התוססת והאצילית ושהיא תשמש לכם אור והשראה.

אמא נולדה בכפר מיקולאה ברומניה, הילדה היהודיה היחידה והראשונה בכפר אחרי השואה. לאחר השואה חזרו יהודים צעירים ללא משפחות והקימו משפחות חדשות. היא הייתה סמל לחזרה לחיים והילדה של כולם.

בת לאבא חקלאי, שכשחזר מהשואה הצליח לקבל בחזרה לידיו את החווה ואת הרכוש והתחתן עם אימה, בת רב מכובדת ואצילית. יחד הם ניסו לחזור לחיים, ובהצלחה; המשק שגשג וגבריאלה נולדה.

אחד מהסיפורים הידועים עליה ומצביעים כבר על אישיותה המיוחדת, מלאת התושייה והנחישות, קרה כשהייתה בת 8 וחצי. כמה פעמים בשבוע צעדה לבדה כשעתיים ברגל למורה שלימדה אותה נגינה. באותה תקופה קשה היה להשיג מצרכים וחפצים. במיוחד קשה היה להשיג בגדים ונעליים לתינוקות. היה צורך לעמוד בתור שעות ארוכות, ולעתים קרובות כשכבר הגיעו לראש התור התברר כי נגמרה המידה. באחד הימים בדרכה חזרה מהמורה לנגינה ראתה תור ארוך והבינה כי מדובר בתור לנעליים. היא ידעה כי לאחותה פנינה חסרות נעליים והחליטה לעמוד בתור, אף שלא היה לה כסף. כשהגיעה לראש התור וראתה שיש נעליים במידה הנכונה, חטפה את אחת מהנעליים כדי שלא יוכלו למכור את הזוג ורצה הביתה לאימה. אימה הייתה המומה מהחשיבה המהירה שלה, והן באמת חזרו לחנות ורכשו את הזוג האחרון שחיכה במיוחד להם...

כילדה סבלה גם משנאה ומאנטישמיות. יום אחד היא הועמדה עם שני ילדים יהודים נוספים לעיני כל צוות ותלמידי בית הספר, ובהוראת הממשל נתלשו ממנה מדליות ההצטיינות בלימודים שזכתה בהן, משום ש'אינה ראוייה להן'. מקרה זה נחרט עמוק בליבה.

בשנת 1962 עלתה לישראל עם משפחתה, עולים חדשים מרומניה, לאחר שהחרימו הקומוניסטים להוריה את כל כספם ורכושם וגרמו להם לנדוד שוב. אבא שלה (הסבא רבה שלי) היה אוהב ישראל ופעל להעלאת יהודים לארץ ואף נכנס לכלא בעקבות כך. בסופו של דבר הוא דחק במשפחתו שלו לעלות לישראל.

בהיותה בת 15, עולה חדשה בישראל, הגיעה עם משפחתה למעברה באשדוד. המשפחה גרה בפחונים, ללא תנאים בסיסיים. סבתא, אמא של אמי, בהיותה בת של רב התעקשה על חינוך דתי בארץ ישראל. אמא נשלחה לפנימייה בבית ספר תיכון דתי עיינות, ללא ידע בשפה אבל עם הרבה רצון להצליח.

במהירות היא קלטה את השפה ואף הצטיינה בלימודיה. למשפחה לא היה רכוש וכדי לממן את הביגוד אחד ממוריה אימץ אותה וסידר לה מקום עבודה. אותו מורה השקיע בה זמן רב והיא פרחה בלימודיה. תוך זמן קצר היא הצטיינה בלימודיה כל כך, עד כי המורה אמר שהיא חייבת ללכת ללמוד פיזיקה ומתמטיקה.

בגיל 18, בשנת 1965, אמא סיימה את לימודיה בהצטיינות, ניגשה למורה שלה ואמרה לו שחלומה הוא להיות אשת חינוך. מחוסר ברירה הסכים לתת לה המלצה חמה, אך אמר לה שהיא תהיה מבוזבזת. אמא ענתה לו בנחישות: אתה עוד תופתע! הנחישות שלה דחפה אותה קדימה.

אמא למדה חינוך בירושלים בבית הכרם (אז הלימודים היו שנה בלבד!). גם כאן סיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה. היא סיפרה תמיד שמכיוון שהייתה עולה חדשה תמיד הרגישה שהיא חייבת להוכיח לכולם שהיא יכולה. מעולם לא התלוננה שקשה לה. היא למדה בלילות והשקיעה בעבודה קשה, גם כשלאחרים היה קל. היא לא רצתה הנחות מהמורים!

בזכות ההצטיינות בלימודים קיבלה מלגת לימודים, אולם המלגה הותנתה בכך שתעבור את תקופת ההתמחות במשך שנה בישוב ספרא, כתמיכה בישובים. היא נשלחה לטבריה, שבאותה תקופה הייתה על גבול סוריה, ושם עשתה חיל כמורה לכיתה בחינוך המיוחד. היא אף זכתה בפרס כמורה מצטיינת, אך בחרה לוותר על המתנה ורק ביקשה להשתחרר מוקדם יותר בימי חמישי, כדי שפעם בחודש תוכל להגיע לביתה שבאשדוד.

כעבור שנים יצרו איתה קשר תלמידיה. הם פרחו והצליחו וביקשו לספר לה עד כמה הגישה הייחודית שלה והליווי האישי והאוהב שינו את חייהם.

בתום השנה היא המשיכה ללמד בבית הספר יד שבתאי בעיר מגוריה אשדוד, שם לימדה את ילדי כיתה א'. היא לימדה את תחילת הקריאה ופיתחה שיטות וגישות חדשות. חלק מתלמידיה הפכו למורים ואף כתבו  את ספרי הלימוד בהם משתמשים היום!

את דרכה החינוכית המשיכה בבית הספר רמב"ם ובהמשך היתה מנהלת בבית הספר יהלום. היא יזמה הקמת חטיבות ביניים באשדוד ובמקביל פעלה כסגנית באזור קשה של ריבוי עולים מגרוזיה בעלי קשיי עלייה. היא הזדהתה עם אותם קשיים והתגייסה למענם. היא קידמה פעילות קהילתית של הורים ותלמידים כדי לחבר את הקהילה לחשיבות החינוך . ילדים רבים באו ממשפחות קשות יום והיא השיגה עבורם תקציבים לציוד ללימודים ולאוכל למשפחות.

אמא הפכה להיות סגנית בבית ספר שלו. במקביל המשיכה להוביל וליזום תוכניות לימודים לצד מעשי חסד רבים למען תלמידיה שחסו תחת כנפיה. היא הרגישה כאימא שלהם וטיפלה בהם כילדיה. כשתלמיד שלה התקשה בלימודיו היא זימנה את אימו, אך נוכחה לגלות שאין לאימו את המשאבים הכלכליים והנפשיים הנדרשים, שכן היו לו אחים נוספים. אמא האמינה באותו תלמיד ולא רצתה שיחמיץ את ההזדמנות. לכן ביקשה מהאם שכל יום אחרי הלימודים יגיע לביתה להמשך לימודים (היא היתה נשואה צעירה ללא ילדים). וכך היה, היא דאגה שיתקלח, קנתה לו ביגוד וישבה מדי יום ללמד אותו ולקדמו. אותו ילד גדל וכיום הוא הדובר של עיריית אשדוד. כל ביקור שלה בעירייה גרר שטיחים אדומים וליווי של תלמידה המעריץ.

לאור הצלחותיה ולאור ההשקעה שלה בחינוך החליטו המורים בבית הספר להגיש בקשה להעניק לה פרס חינוך ידוע, פרס שהעניק מדי שנה ירחון לאישה לאנשי חינוך על פועלם האדיר. הפרס כלל מענק לימודים כספי לצד שוברי רכישת ספרים באלפי שקלים.
בהפתעה גמורה עבורה היא זכתה בתואר הישראלית היפה. הפרס הוא כולו גאווה לעשייה הגדולה שלה והוא פורסם בהרבה עיתונים ונחגג בהדר גדול בעירה, בטקסים ובמסיבות.

לצד ההצלחות בקריירה היא ידעה מה חשוב בחיים ותמיד השקיעה במשפחה שלה. מעולם לא נתנה להתקדמות לפגוע בקן הפרטי שלה וזכתה להקים משפחה לתפארת עם יצחק צאלון, קיבוצניק מאוהב שרדף אחריה עד לטבריה וזכה בידה. נולדו להם ארבעה ילדים, בהם השקיעה את זמנה ואהבתה עד בלי די. אמא ידעה להתמקד בעיקר ובחשוב ומעולם לא התעסקה בשטויות. היא ניצלה כל רגע לעשות את המיטב בחיוך.

התחנה הבאה שלה הייתה פרישה מוקדמת כדי לצעוד קדימה להסתדרות המורים, ביחד עם חברה הטוב גד דיעי, שהפך לסגן עמותת המורים הדתיים. גד לקח אותה לצדו להוביל גם שם. כמו תמיד היא בלטה בצניעותה, מעולם לא חיפשה תואר, תמיד עשתה מאהבה. היא המשיכה ליזום ולפעול במחלקה לפרישת מורים. היא קיבלה מורים באופן אישי ואיפשרה להם לספר לה על בעיותיהם. ברגישות רבה עזרה להם לפרוש בכבוד, לצד תמיכה וליווי. על כך יעידו מכתבי התודה שנשלחו מכל הארץ לצד מתנות ותודות. היא ראתה בעבודה זו ייעוד, לעזור לאנשים וללוותם בזמן מחלות, ועדות רפואיות ובעיות שונות, לסייע להם לעבור את הוועדות ולפרוש בכבוד ובקושי מועט ככל האפשר. אנשים חשו שליבה נתון בעשייה הרגישה. היא הפכה למומחית בתחום ובהמשך ניהלה את מחלקת הפרישה ביד רמה עד שהפכה לאחת מעשרת הבכירים בהנהלה, תוך לקיחת חלק בישיבות בכנסת וייצוג המדינה בכנסים בין לאומיים בעולם.

אחת היוזמות המדהימות שלה בהסתדרות המורים הממשיכה להתקיים עד היום, יוזמה שהפכה אותה לאחת מעשרת הבכירים בהמשך דרכה, היתה הקמת כתב העת אתרוג. מתוך אופטימיות וראיית הטוב היא יזמה והקימה את כתב העת אתרוג, כתב עת חדשני לקידום החינוך וההוראה היהודית. היא התנגדה שתהיינה בו פרסומות. כל כולו הוקדש לדיווח נרחב על הצלחות ועל רעיונות חדשים לחינוך דתי בארץ ובעולם, לצד סיפורים מרגשים.

כתב העת זכה להצלחה אדירה ונשלח לכל העולם בזכות איכותו הגבוהה. לפני שמחלת הסרטן הארורה פגעה בה נחגג ערב ניצחון בו חגגו 60 גיליונות לאתרוג באולם מלא אוהדים. אחת הקוראות הקבועות הייתה מנהלת בית ספר בהולנד, שמייד עם קבלת הגיליון היתה מטלפנת כדי להודות ולשתף כיצד השפיע עליה כתב העת.
כתב העת היווה ועדיין נושא את דגל הגאווה של החינוך הדתי ופועלו ומקדם את החינוך הדתי ומוריו עוד צעד קדימה!

כל זאת רק על קצה המזלג, מעט על אישה מדהימה ואדירה שאני גאה לקרוא לה אמא שלי.
ברגישותה ובנחישותה הרבות היא הצליחה לגעת בכל כך הרבה אנשים, לעמוד לצידם ולעזור להם; אלו שפרשו בשל בעיות רפואיות ועוד, לצד מורים שלמדו והשכילו בזכות המידע שקיבלו מכתב העת אתרוג. בדמותה ובאישיותה האופטימית והחייכנית היא זכורה לכולם כאוהבת אדם.
אני תקווה שגם באמצעות קרן זו שעל שמה, היא תמשיך לתמוך ולעזור לאנשים להצליח, ותעלה להם חיוך ניצחון על הפנים.

אחת התכונות המיוחדות שלה היתה המתן בסתר והצניעות. מעולם לא התגאתה ותמיד נתנה את הבמה לכולם, לכן קיבלה הערכה וכבוד. ידוע לנו כי היתה אישה ערירית שהיה לה קושי להכין אוכל. מישהו פנה בסתר לאימא, והיא בשמחה הושיטה יד ודאגה שאותה אישה תקבל ממנה אוכל מסודר בקופסאות לכל השבוע. מידי יום ראשון אותה אישה קיבלה מזון לכל השבוע. היא מעולם לא פגשה אותה ואף לא ידעה את שמה, אך תמיד דאגה להעביר את קופסאות האוכל ולשאול לשלומה.

אני תקווה שהקרן תמשיך את הצוואה שלה לנתינה מאהבת חינם לטובת הכלל והפרט, ברגישות, תוך העצמת אנשים לשאוף גבוה ותמיד להסתכל קדימה בשמחה.