אפור נוצץ

שגיא אלנקוה כותב שירה של פליאה כאובה ומרוסנת, שאין דומה לה בשירה העברית בימינו. הספר הוא התָּזה של נוזל מגבים כחול על שמשת המכונית שבה אנו נוסעים בעולם. מבט שמנקה את המבט. "הַיּוֹם מַחְבִּיא הֵיטֵב / מְאֹד / אֶת אוֹצְרוֹתָיו": ברגעי הגילוי של האוצרות האלו אין צהלה. שום זרקור אינו נדלק כשהעין נפקחת אל ההבנה "כְּשֶׁאֶהְיֶה / אֶהְיֶה / נִיד עַפְעַף". עין פקוחה רואה ניד עפעף: זה הכל. הקורא מעפעֵף בעינו־שלו פעם אחת, ומכיל, באישונו, את השיר ואת עתידו של המשורר. על אוצרות היום החבויים מדוּוח ביובש ענייני. כוס, בית, ציפור, דפדפן – הספר הוא אוסף של דברים פשוטים שרוצים רק שיִראו אותם, שישמעו את בשׂורתם, את קינתם. וגם המשורר עצמו הוא אוצר־יום כזה. כך הוא מתגלה לעצמו: "כְּשֶׁאֶגְמֹר אֶהְיֶה / מוּטָל / כְּמוֹ אֶבֶן. / אֶהְיֶה מַר אֵלְנְקַוֶּה / הָאֶבֶן". זהו שיר מוות. אבל התיאור הענייני מבקש למחות את הדמעות המטשטשות. בסוף הספר, כמו ספח לדפים, מצורף "נְיַר טִישׁוּ עִם / פְּרָחִים". לא פרח רומנטי מיתמר, ובכל זאת, פריחה. המשורר מציע את עצמו לנו, המקוננים, הן כמטפחת נייר למחיית הדמעות והן כפרחים לשׂים על שרידי "מַר אֵלְנְקַוֶּה / הָאֶבֶן". וגם הספר הוא נייר כזה, ואפשר להשתמש בו כמטפחת, וגם כפרח אפור נוצץ של מילים פשוטות, יקרות. דרור בורשטיין